קונג פו הוא צירוף מילים סיני שפירושו “מיומנות גבוהה”. הכוונה היא גם לאוסף של משימות ומטלות שמבוצעות באופן חוזר ונשנה מיום ליום. ברוס לי אהב להשתמש במונח קונג פו כדי לתאר את אמנויות הלחימה הסיניות, המצריכות אימונים חוזרים ועקביים על בסיס יומי כדי להשיג את ה- “מיומנות הגבוהה”.

תוך כדי הבאתו לקהל הרחב, באמצעות סרטים וסדרות טלוויזיה הוצג הקונג פו כבידור בלבד, וכך גם רוב האנשים שנחשפו אליו הכירו אותו. התנועות חדות הנתפסות בעדשת המצלמה כמרגשות וכמעוררות יראת כבוד, אינן בהכרח מעידות על קיום של מיומנויות לחימה אמיתית. בהיסטוריה של אומנויות הלחימה הסיניות, ההיבט הביצועי והתיאטרלי של אמנויות הלחימה הפך להיות הבסיס ליצירות הדרמה הקלסיות.

שני הזרמים העיקריים בקונג פו, הצפוני והדרומי, השתמשו בקרבות ובתנועות הלקוחים מאומניות הלחימה כדי לרגש ולבדר את הקהל. ההצגות האלה כמו סרטי הקונג פו של זמננו, תיאטרליים ומרהיבים ככל שיהיו הם למעשה מנוגדים לקונג פו האמיתי, הנשען על העיקרון של שימוש בהתגנבות כדי ליצור מתקפה אפקטיבית. אם יריב יכול לזהות את המתקפה הקרבה, הוא ינסה לעצור אותה. אם המתקפה היא בלתי נראית, מוסווית או מוסתרת היריב לא יוכל להתגונן מפניה.

אומנות לחימה סינית קלאסית אשר נוסדה באמצע המאה ה- 17 ע”י נזירה בשם וו מיי (או – נאג מוי – לפי ניב קנטונזי), אשר הייתה בת גנרל משושלת מינג (שושלת קיסר סינית עתיקה). אומנות הלחימה אשר פיתחה וו מיי נשמרה כ- 300 שנים במקדש שאולין אשר בדרום סין ונחשבת לאחת מחמשת שיטות הלחימה העתיקות אשר שרדו את הרס מקדשי השאולין ע”י כיבוש קינג צואן (שושלת מנצ’ו). השיטה הועברה מדור לדור ונשמרה בקנאות רבה.

זוהי שיטה עוצמתית להגנה עצמית וחיזוק הפן הפיזי והרוחני, הכוללת בתוכה עבודת צ’י גונג, כלי נשק מסורתיים, תנועות ארוכות וקצרות, קשות ורכות ושימוש בכוחות פנימיים וחיצוניים, המתבססים על עיקרון היין והיאנג.

בוו מיי קונג פו אנו לא חוסמים התקפות. כאשר אנו מותקפים, אנו מנחיתים התקפת נגד בו זמנית מבלי לתת ליריב זמן להגיב. כאשר אנו תוקפים, אנו נעים תוך התגנבות ובמה שאנו מכנים כחוסר צורה -“מו יינג”, המהווה דרך של תנועה מבלי להסגיר מידע באשר למקור, הצורה או כיוון ההתקפה.

הקרב הוא משחק שבו אנו מובילים את היריב לתוך מלכודות ולדרכים ללא מוצא. אנחנו נותנים ליריב כמה אפשרויות בחירה לפעולה שבסופן הוא יפסיד בכל מקרה. האנרגיה שלנו היא כמו נהר זורם – כאשר האנרגיה של היריב פוסקת או עוצרת, אנחנו מכים. אנחנו צופים בדריכות אחרי היריב וכך אנו קובעים מתי תבוא התגובה שלנו, כל התקפה של היריב הופכת להזדמנות נוספת לנצח אותו. בדרך זו אנחנו מתענגים מהקרב ולא חוששים ממנו.